השבוע בפינתנו, נלמד קצת על אחד הבחורים הרעים של דטרויט, על כוכב על שערך הסבת מקצוע מפתיעה, ונקנח עם קצת טאנקינג לסיום.

1.בצעירותו, ג'ו דומארס חלם להפוך לשחקן פוטבול, כשאת ההשראה לכך שאב מחמשת אחיו ששיחקו פוטבול במסגרת התיכונים.

פציעה שספג במהלך אחד המשחקים גרמה לו לחשוב על שינוי כיוון, ולאחר שאביו בנה לו סל מחלקים של אופניים ישנים, הוא החל להתאמן בחצר האחורית למשך מספר שעות בכל יום.

אימוניו של דומארס הצעיר השתלמו כאשר נבחר בדראפט של 1985 על ידי דטרויט, שבחרה אותו במחשבה שהשיגה סקורר מצוין, וגילתה שזכתה באחד השומרים הקשוחים והטובים ביותר ששיחקו בעמדות הגארד.

השילוב של דומארס עם גארד קשוח אחר, אייזאה ת'ומאס ושאר ה"חבר'ה הרעים" והקשוחים של דטרויט, הוביל את הקבוצה לזכיה בשתי אליפויות רצופות ב-1989-1990, כאשר דומארס עצמו נבחר לשחקן המצטיין של סדרת הגמר של 1989.

*

2.הרבה פעמים אנחנו נוטים להסתכל בנוסטלגיה על השנים המוקדמות של הליגה, אבל שוכחים עד כמה היא הייתה רחוקה מלהיות באמת מקצוענית.

בעוד כיום השחקנים מנצלים את הפגרה לחופשה, אימונים ומסעות יח"צ בעולם, בעבר הם היו עובדים בעבודות אחרות בתקופה זו, על מנת להשלים הכנסה או לדאוג לעתידם התעסוקתי ביום שלאחר הפרישה.

אחד מאותם שחקנים היה פול אריזין, סופרסטאר בכל קנה מידה של השנים המוקדמות של ה-NBA וחבר בהיכל התהילה, עם ממוצעי קריירה של 22.8 נק' ו-8.6 ריב' למשחק במדי הפילדפיה ווריורס.

לאחר עונת 1961-62, העשירית שלו בליגה, אריזין אף החליט לפרוש למרות שהיה בכושר משחק מצוין, והיה הכוכב המשני לצד ווילט צ'מברליין הענק.

הסיבה לכך הייתה מעברה של הקבוצה לסן פרנסיסקו.
אריזין העדיף לפרוש לטובת עבודה כסוכן מכירות של IBM, על פני המעבר לצד השני של אמריקה (עידו גילרי).

*

3."העולם שייך לצעירים" הוא ביטוי שמעולם לא השפיע יותר מדי על רוברט "הצ'יף" פאריש, שיאן המשחקים של הליגה בעונה הסדירה (1,611), ששיחק ב-4 קבוצות שונות במשך לא פחות מ-21 שנים.

בזכות הצטרפותו לשיקגו בולס של ג'ורדן ופיפן, פאריש אף זכה לפרוש בשנת 1996 כאלוף בן 43.

בכך, פאריש הפך לשחקן המבוגר בהיסטוריה של הליגה שזכה בטבעת אליפות.

*

4.אנחנו נוטים להתלונן לא מעט על איך השיפוט בשנים האחרונות בא לקראת שחקני ההתקפה ומקל עליהם לסחוט עברות ולהגיע לקו העונשין. אנחנו גם אוהבים להתלונן על כך שזה פוגע בשטף המשחק.

אז רק בשביל הפרספקטיבה – בעונת 1957/58 הניקס זכו כל משחק ל-42.2 זריקות בממוצע מהקו.
זה אולי נדמה לנו חריג בצורה קיצונית, אבל הקבוצות בליגה ככלל הגיעו לקו בממוצע למשחק 38.3 פעמים באותה עונה (עידו גילרי).

*

5. בעונות האחרונות חווינו עלייה בקצב המשחק, מה שגם הוביל לעליה בכמות הזריקות.
הרבה מכך נזקף לזכות הדומיננטיות של הגולדן סטייט ווריורס, שמכתיבה קצב משחק מהיר בו היא לוקחת כ-87 זריקות למשחק.

עם זאת, צריך לזכור שהמשחק המהיר דווקא היה מאד נפוץ בשנים המוקדמות של הליגה, בעיקר בזכות רד אורבך שייבא אותו לסלטיקס בהצלחה אדירה.

כך לשם השוואה, בוסטון של עונת 1959/60 לקחה 119.6 זריקות למשחק בממוצע.
יותר מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה של הליגה. זה אולי בלתי נתפס בימינו, אבל ששה משחקני היכל התהילה המובילים של הקבוצה (היינסון, קוזי, שרמן, ראסל רמזי וג'ונס) באותה עונה לקחו כל אחד יותר מ-10 זריקות למשחק (עידו גילרי) .

6. עונת 2016/17 הייתה עונה מוזרה עבור המיאמי היט, שפתחה אותה בצורה איומה, והחזיקה במאזן השני החלש בליגה אחרי 41 משחקים.
החצי השני של הקבוצה היה שונה לגמרי, בדרך למאזן מאוזן (41-41) וכמעט העפלה לפלייאוף.

ההיט הזכירה לאנשים רבים את פיניקס, לפני 20 שנה – קבוצה שנאלצה לבנות את עצמה מחדש לאחר הטרייד על בארקלי בעונה הקודמת.

היא התחילה את העונה עם 13 הפסדים רצופים, וההמשך לא היה הרבה יותר טוב גם אחרי החלפת המאמן לדני איינג' הצעיר, והטרייד שהביא את ג'ייסון קיד לקבוצה.

בתחילת פברואר היא עמדה על מאזן של 31-15, והקדימה במעט את הספרס (ללא דיוויד רובינסון הפצוע) והגריזליס.

הסאנס יכולה להמשיך במוד "טאנקינג", אבל בחרה להמשיך להילחם ועד סוף העונה ניצחה 25 משחקים לעומת 11 הפסדים, כולל סדרה של 11 ניצחונות רצופים.

היא עלתה לפלייאוף והודחה בסיבוב הראשון, ובעונה הבאה כבר סיימה עם 56 ניצחונות.

אז מה מוסר ההשכל? שטאנקינג לא משתלם?
ובכן, לא…

הספרס, שהעדיפה להשבית את רובינסון עד סוף העונה, כיוונה לעבר זכייה במקום הראשון בדראפט, בידיעה שהפרס הוא אחד, טים דאנקן.
סן אנטוניו אף "הוסיפה חטא על פשע", והדיחה את הסאנס בפלייאוף בשלוש מחמש העונות הבאות, שלא לדבר על כמה עונות אחרי (עידו גילרי).